1. מבוא: המצור הוא האסטרטגיה
עזה איננה רק מקום. בשנת 2025, היא מצב. אנומליה פיזית, פסיכולוגית ומשפטית—לולאת טראומה בשטח של 140 מייל רבוע, שבה הזמן לא חולף אלא ממוחזר. לעין הבלתי מזוינת, זהו רצועת חוף ים תיכונית צפופה. ללוויין, זהו כלא ללא גג. ולמתכנני גורלה, עזה היא גם בלתי ניתנת לפתרון וגם אינה מורשית לפתור את עצמה.
שבע עשרה שנים למן תחילת המצור הבלתי פוסק שהטילה ישראל, ואשר נאכף בגלוי גם על ידי מצרים, עזה מתפקדת כשסתום לחץ לכל כישלון של הדיפלומטיה האזורית, לכל הפשטה נוחה של המערב בנוגע ל”ביטחון”, ולכל תירוץ מבני לא להכיר בפלסטינים כישויות משפטיות שלמות. לא מדובר ברעב. מדובר בניהול. ודווקא זה, אולי, מבהיל יותר.
ישראל טוענת כי המצור נועד למנוע הגעת נשק וחומרים לחמאס. מצרים מהדהדת את אותה הטענה, תוך כדי שהיא מרחיבה את מדינת המשטרה שלה פנימה. והעולם? עם אמנזיה מחודשת ועייפות מוסרית אלגוריתמית, הוא כבר התקדם הלאה. עד המלחמה הבאה. עד ההריסה הבאה. עד התמונה הבאה של הורה החופר בהריסות בחיפוש אחר ילדו—שתפריע לרגע לפיד, למצפון, או לדוברת ממשלה כלשהי.
אבל עזה אינה קפואה בזמן. המצור מתפתח. הוא כבר לא רק חיץ של בטון וטנקים. הוא דיגיטלי: רחפנים שמרחפים שבועות, רשתות סלולר מנוטרות, מאגרי מידע של כל פנים, כל תנועה. הוא כלכלי: תלות מבוקרת שהופכת את הסיוע להרדמה. הוא דמוגרפי: רוב צעיר שננעל מפני עתיד. הוא פוליטי: ניסוי מתמשך בשחיקת הנורמות הבינלאומיות בזמן אמת.
המסמך הזה אינו קריאה לרגש הומניטרי. הוא ניתוח קר של המצור על עזה כדוקטרינה אסטרטגית—כזו שחושפת את הצביעות של הסדר העולמי לא פחות משהיא חושפת את זו של ישראל. זהו עיסוק בייצוא של שתיקה, במיקור חוץ של שותפות לפשע, ובאופן שבו המצור הפך למודל פעולה—לא תקלה.
זו אינה מלחמה. זו תחזוקה.
2. הקשר היסטורי: גֶנֵזִיס המצור
המצור על עזה לא התחיל עם רקטות. הוא התחיל בבחירות—ובתשובה לתוצאה ששידרה מסר רם וברור יותר מכל מטח ארטילרי: ריבונות פלסטינית, אם בכלל קיימת, תהיה מותנית, תישלל בכל עת, ותעמוד לבחינה בלתי מוגבלת.
בינואר 2006, חמאס—תנועה פוליטית וארגון צבאי שמוגדר כארגון טרור על ידי ישראל, ארה״ב והאיחוד האירופי—זכה ברוב בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. הניצחון לא הפתיע ולא היה הפיכה: הוא אושר על ידי משקיפים בינלאומיים ושיקף תסכול עמוק מהשחיתות והחולשה של הרשות הפלסטינית הנשלטת על ידי פתח. אבל בתוך חודשים, ההכרעה הדמוקרטית הפכה למעמסה בינלאומית.
מה שקרה אחר כך היה פחות תגובה דיפלומטית ויותר כיתור גאופוליטי. ישראל, בגיבוי ארה״ב והאיחוד האירופי, הקפיאה את העברת כספי המיסים לרשות. הסיוע הופסק. הסנקציות הועצמו. הסכסוך הפנימי בין חמאס לפתח התלקח לעימות גלוי. באמצע 2007, לאחר מאבק עקוב מדם, חמאס הדיח את פתח מעזה ונטל שליטה מלאה על הרצועה. ישראל, ולאחר מכן גם מצרים, אטמו את האזור.
זה היה ראשית המצור.
המצור, ששווק כהכרח ביטחוני, היה בפועל ענישה—נגד הרצון הפוליטי של תושבי עזה ונגד עצם הרעיון של קיומה של ישות עוינת לישראל שיכולה למשול בעצמה. לא מדובר רק ברקטות של חמאס. מדובר בניטרול של גאוגרפיה פוליטית שלמה.
מאז, המצור הפך למערכת כוללת של סגר. ישראל שולטת במרחב האווירי של עזה, במים הטריטוריאליים שלה, בתדרים האלקטרומגנטיים, במרשם האוכלוסין ובגישה לרוב המוחלט של סחורות ושירותים. היא מכתיבה אילו חומרים ייכנסו (מלט הוא “דו-שימושי”, ולכן חסום), אילו חולים יורשו לצאת, ואילו מזונות מותרים. אפילו דיג מעבר לשישה מיילים ימיים הוא עילה לירי ימי. החומות אינן מסתיימות בגבול—הן קבורות מתחת לביורוקרטיה, מעקב וקוד.
גם מצרים ממלאת את חלקה—שולטת במעבר רפיח לפי חישובים פוליטיים משלה. היא חוששת מהתפשטות הטרור בסיני, אך לאחרונה ניכרת תפנית. עם עריכת תרגילים צבאיים משותפים עם סין לראשונה באפריל 2025, מתבהר כי קהיר מיישרת קו עם בריתות חדשות, תוך שהיא משאירה את מגפה האחת על צווארה הדרומי של עזה. נרטיב ה”ביטחון” הוא אלסטי. הוא נמתח כך שיתאים למי ששימושי כרגע.
הטיעון המשפטי למצור תמיד נשען על כך שעזה כבר אינה “כבושה” מאז שישראל נסוגה מההתנחלויות ומהכוחות ב-2005. אך המשפט הבינלאומי אינו כה סלחני. לפי אמנת ז’נבה הרביעית, שטח נחשב ככבוש אם הכוח הכובש שומר על “שליטה אפקטיבית”—ובכל מדד רציני, ישראל אכן שומרת. מהשמיים, מהים, ומהאלגוריתם.
אפילו ממשלת ישראל כבר אינה טורחת להסוות. בשנת 2006, דב וייסגלס, יועצו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, אמר לעיתונאים כי מטרת המצור היא “לשים את הפלסטינים על דיאטה, אבל לא לגרום להם למות מרעב.” המטרה לא הייתה להרוג. המטרה הייתה להקטין.
וזה מה שהופך את זה ליעיל כל כך: המוות הוא תוצאה שולית; השליטה היא קבועה.
3. ההשפעה ההומניטרית: משבר שמעבר לגבולות
ההתמוטטות של עזה איננה משבר הומניטרי כמו רעידת אדמה או רעב. אין זה כישלון של טבע או לוגיסטיקה. זהו החלטה פוליטית—שיווי משקל מכוון של סבל. אסון שמכויל בקפידה על ידי אלו שטוענים כי הם מנסים למנוע אותו.
לפי כל מדד שניתן למדידה, רצועת עזה בשנת 2025 היא אזור של קטסטרופה אזרחית מתמשכת. ברבעון הראשון של השנה, משרד האו”ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) מדווח כי 81% מתושבי עזה זקוקים לסיוע הומניטרי. יותר מ-1.6 מיליון איש, שהם כ-70% מהאוכלוסייה, סובלים מאי-ביטחון תזונתי. מים נקיים הם משאב נדיר—רק 4% ממי התהום ראויים לשתייה, וגם הם מזוהמים לעיתים תכופות. הפסקות חשמל נמשכות בממוצע 18 שעות ביום. בתי החולים, שגם כך חסרים ציוד וכוח אדם, נאלצים לבטל ניתוחים עקב הפסקות חשמל או מחסור בחומרי הרדמה.
אבל סטטיסטיקות הן סכין קהה כשמדובר בעזה. האלימות של המשבר הזה אינה תמיד פוטוגנית. זו ילדה שאינה שומעת עוד לאחר תקיפה אווירית כי לא היה אף רופא א.א.ג שיצא להשתלמות כבר עשור. זה חולה סרטן הממתין במעבר גבול שלא ייפתח. זה אב שמרתיח מי ים כי המשלוח האחרון של כלור לא עבר את רשימת הייבוא “הדו-שימושי”.
זה מה שמערכת התיאום הישראלית מגדירה כ”ישות עוינת”—המצב האנושי.
ביקורת נפוצה מכנה את עזה “בית הסוהר הפתוח הגדול בעולם”. אבל האנלוגיה הזו עושה חסד עם המוסדות הכלואים. ברוב בתי הכלא, האסירים מקבלים שלוש ארוחות ביום, חשמל סדיר, וזכאות חוקית לשירותי בריאות. עזה מקבלת תקציב קלורי שתוכנן על ידי מתכננים צבאיים. בפירוש.
בשנת 2012, מסמכים ממשלתיים ישראליים שנחשפו בבית המשפט אישרו כי המדינה ערכה מחקר סודי לקביעת צריכת הקלוריות המינימלית הנדרשת כדי למנוע תת-תזונה בעזה—2,279 קלוריות לאדם ליום. לא כדי לקיים חיים. רק כדי להימנע מהכחדה סטטיסטית. התוכנית לא יושמה במלואה, אך עצם קיומה חושף לוגיקה שנותרה בעינה: הישרדות בלי כבוד, תנועה בלי חירות, קיום בלי אוטונומיה.
וזה לא רק התשתית שהידרדרה. המחיר הפסיכולוגי הוא עצום. דוח של תכנית בריאות הנפש בעזה משנת 2024 מצא שיותר מ-80% מהילדים מראים סימנים של חרדה או דיכאון טראומטיים. רבים מהם מעולם לא עזבו את הרצועה. רובם מעולם לא חוו לילה בלי רחפנים. חלומותיהם, כאשר הם מצליחים לישון, אינם על חופש—אלא על שקט.
החינוך, עמוד תווך של חוסן פלסטיני במשך דורות, גם הוא מתפורר. שיעורי הנוכחות בבתי הספר נותרו גבוהים יחסית—עדות לרוח החברה. אבל המשאבים אוזלים. בתי הספר של אונר״א פועלים במשמרות משולשות. ספרי לימוד מיושנים או חסרים. מורים אינם מקבלים שכר. הידע שורד לא בזכות המערכת—אלא למרותה.
מערכת הבריאות משקפת את אותו הדעיכה. הפניות לבתי חולים מחוץ לעזה מוגבלות מאוד. חולים רבים מתים בזמן שהם ממתינים לאישור מישראל או מצרים לצאת. המערכת הרפואית עצמה היא טלאי על גבי טלאי של מוסדות קורסים: רופאים מותשים, תרופות שפג תוקפן, מכשירי דיאליזה מאולתרים שמורכבים מחלקי רכב. במהלך עימותי גבול ב-2024, כמה בתי חולים טיפלו בפצועים באור עששיות ובתחבושות מסטוקים מ-2008. אלה אינם מחסורים. אלה תנאי מצור.
בינתיים, הקורונה השאירה צלקות עמוקות שטרם הגלידו. בעזה לא היו מכונות הנשמה כשהנגיף הגיע, ורק מעבדה אחת לבדיקות PCR פעלה. חיסונים התעכבו חודשים בשל מדיניות גבולות, והמידע השגוי פרח באקלים של אי-ודאות. כעת, זיהומים נשימתיים מתפשטים בקרב ילדים, החשופים במיוחד בתנאי צפיפות, חשמל מקוטע ואפס סינון אוויר.
האו”ם, האיחוד האירופי, אינספור ארגוני סיוע—כולם יודעים. הם מפרסמים דוחות, מקיימים ישיבות חירום, ומקצים פלסטרים. אבל ההתערבויות שלהם, גם כשהן כנות, הן קוסמטיות. אי אפשר לתקן מבנה שנבנה כדי לקרוס. אי אפשר לרפא מצור באמצעות גיליון אקסל.
המשבר ההומניטרי של עזה אינו תוצר לוואי בלתי מכוון של מלחמה. הוא נשק מבני. צורת כפייה המיושמת דרך תשתיות, שליטה בגבולות וניירת. מטרתו היא לשחוק—לא רק את הרצון להתנגד, אלא את היכולת לדמיין משהו אחר.
זו לא רק הפרה של זכויות אדם. זהו מנגנון בינלאומי שלם שנבנה כדי לסבול את מחיקתן האיטית—כל עוד היא מתרחשת מחוץ לפריים, במעבר גבול דחוי, במשלוח שלא הגיע, באישור שלא ניתן.
זהו המשבר. והוא פועל בדיוק לפי התכנון.
4. פיקוח ושליטה: הפנופטיקון הדיגיטלי
רצועת עזה אינה רק סגורה על ידי חומות ומפוקחת על ידי רחפנים—היא מקודדת. נצפית. ממופתת עד לרמת המטא-דאטה. אם המצור הוא החומרה של השליטה, הרי שהמעקב הוא מערכת ההפעלה. ובשנת 2025, התוכנה הזו פועלת תמיד.
מערך המעקב של ישראל מעל עזה הוא אולי היישום המקיף ביותר בהיסטוריה של פאנופטיקון בשדה קרב. מהנוכחות המתמדת של רחפנים חמושים ולא חמושים, דרך מאגרי מידע ביומטריים, זיהוי פנים בסיוע בינה מלאכותית, ועד רוגלות שמוחדרות לרשתות וטלפונים—כל תושב עזה חי בתוך מערכת של חשדנות אלגוריתמית.
זה מתחיל בשמיים. רחפנים חמושים ולא חמושים—חלקם נשלטים על ידי טייסים אנושיים, אחרים חצי-אוטונומיים—שומרים על נוכחות אווירית קבועה מעל הרצועה. תושבים מכנים אותם “זנאנה”, לא רק בשל הרעש, אלא בשל ההשפעה הפסיכולוגית. הזנאנה לעולם לא נעלמת. הרחפן הוא לא רק כלי—הוא מצב תודעתי. ילדים מציירים אותם בצבעים. מבוגרים לוחשים כשהם מדברים על גגות.
כל שיחת טלפון, כל הודעת טקסט, כל התחברות לאינטרנט—הכול עובר דרך רשת של מערכות יירוט ישראליות. התקשורת מנוטרת, ולעיתים אף משובשת. ב-2024, תיעדה אמנסטי אינטרנשיונל חדירות דמויות פגסוס למכשירים של עיתונאים וארגוני חברה אזרחית בעזה. המטרה איננה רק איסוף מודיעין—אלא גם ערעור אמון. אם כל מסר עלול להיות מוקלט, איש אינו מדבר בחופשיות.
מרשם האוכלוסין של עזה—מי רשאי לחיות, לעבוד או לעזוב—עדיין מנוהל בידי ישראל. הזהות עצמה היא פריבילגיה מותנית. אם אינך מופיע במרשם—אינך קיים. אם האלגוריתם מזהה אותך כחריג, אתה הופך ליעד. אישורי תנועה לא ניתנים דרך הליך משפטי, אלא דרך פרופילינג קופסא-שחורה: תיק צללים קובע אם תוכל לקבל טיפול לסרטן, ללמוד בחו”ל, או להתאחד עם משפחה.
מערכות זיהוי פנים מופעלות בנקודות מעבר ובאזורים מסוימים סמוך לגדר. בשנת 2023, הודלפה הצעת מכרז ממשרד הביטחון הישראלי להרחבת תוכנת זיהוי פנים מבוססת AI, שתשולב עם תצלומי אוויר וכלי חיזוי התנהגות מבוססי “דפוסי חיים”. שם הפרויקט? “Blue Dome Analytics”—אאופמיזם סטרילי למיפוי מוחלט של החיים האזרחיים.
זה לא רק מעקב. זו לחימה מקדימה.
בניגוד לכיבוש צבאי מסורתי, הנשען על נוכחות פיזית, כאן מדובר בשליטה מרחוק: שליטה ללא טביעת רגל. עזה אינה נכבשת באמצעות מגפיים על הקרקע—אלא באמצעות קוד, מצלמה, לוויין ועץ החלטה.
ומה שהופך זאת למטריד יותר הוא יכולת הייצוא. המודל של עזה כבר נמכר הלאה. חברות סייבר-מודיעין ישראליות תועדו כשהן מאמנות כוחות ביטחון באמריקה הלטינית, דרום-מזרח אסיה ואפריקה. הטכנולוגיות שנוסו בעזה—אנליטיקה חיזויית, לולאות סיור-תקיפה—נמכרות כ”פתרונות” לדיכוי מרידות, שליטה בגבולות, וחוסר שקט עירוני. עזה איננה רק כלא. היא אב-טיפוס.
עבור העזתים, מיפוי תמידי כזה מוליד עייפות עמוקה יותר. לא רק פחד ממוות, אלא פחד מנראות. לא רק מהמעקב—אלא מהמעקב השגוי, מהיותך לא מובן לאלגוריתם שאומן על כוונות שגויות. ההבדל בין עובד סיוע לבין יעד עשוי להיות תבנית תנועה שסומנה בטעות. ההבדל בין אישור יציאה לבין צו עיכוב עלול להיות הודעת טקסט של בן דוד.
ובסופו של דבר—כיצד מתנגדים לדבר שאינך יכול לראות, לשמוע או לחמוק ממנו? מה קורה כאשר החומה איננה בטון—אלא דאטה?
שליטה אינה זקוקה למגף, כשיש לה מאגר מידע.
5. ממדים משפטיים: ענישה קולקטיבית ומשפט בינלאומי
בסדר המשפטי שאחרי מלחמת העולם השנייה, אמנות ז’נבה נועדו להציב גבולות למעשיהן של מדינות—even כלפי אויביהן. אזרחים היו אמורים להיות מוגנים. מצורים שמרעיבים אוכלוסיות היו אמורים להיעצר. הגבול בין ביטחון לעונש היה אמור להישמר על ידי החוק.
בעזה, הגבול הזה נמחק—ותוחם מחדש כמדיניות.
סעיף 33 לאמנת ז’נבה הרביעית אוסר במפורש על ענישה קולקטיבית: “שום אדם מוגן לא ייענש על עבירה שלא ביצע באופן אישי.” אך המצור על עזה פועל בדיוק לפי ההיגיון ההפוך. הוא אינו מכוון ליחידים או ליעדים צבאיים מזוהים. הוא מכוון לאוכלוסייה. שני מיליון בני אדם נחשבים להשלכה של גוף פוליטי שאינם בהכרח הצביעו לו, אינם שולטים בו, ואינם יכולים להימלט ממנו.
ישראל טוענת, כצפוי, שהמצור הוא אקט של הגנה עצמית לגיטימית מול פלג חמוש ועוין—חמאס—שביצע התקפות חוזרות ונשנות ומסרב להכיר בזכות קיומה של ישראל. מסגור זה מאפשר לישראל להציג את מדיניותה כחריגה, הכרחית, ומיושמת באי-רצון. אך גם במסגרת הלוגיקה הזו, המשפט הבינלאומי מציב מגבלות.
פרופורציונליות והבחנה הם שני העקרונות המרכזיים של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. עקרון הפרופורציונליות דורש שמידת הנזק לאזרחים לא תהיה מופרזת ביחס לתועלת הצבאית הצפויה. עקרון ההבחנה מחייב הבחנה מתמדת בין לוחמים לאזרחים. אך כאשר שרשראות אספקה רפואיות שלמות נחסמות כי צינורות גומי מסווגים כ”דו-שימושיים”, או כאשר דשנים חקלאיים נאסרים גורף כי ייתכן ויהפכו לחומרי נפץ—ההיגיון של מלחמה נמתח אל מעבר לאבסורד.
הבעיה אינה רק קיומו של המצור—אלא הפיכתו לשגרה. לביורוקרטיה. ללגיטימציה דה-פקטו. ב-2021, בית המשפט העליון בישראל סירב לפסול את מדיניות התקצוב הקלורי—מפני שמעולם לא יושמה רשמית. בשנת 2023, דו”ח של מועצת זכויות האדם של האו”ם קבע שהמצור על עזה “עשוי להוות ענישה קולקטיבית”, אך השתמש במילה “עשוי” ככסת”ח וכמגן.
המוסדות הבינלאומיים יודעים מה מתרחש. הם כותבים דוחות, מקיימים ישיבות חירום, מצייצים גינויים. אך אין לדבר שיניים. בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) פתח בחקירה על פשעי מלחמה אפשריים בשטחים הפלסטיניים בשנת 2021—אך ישראל, שאינה חברה באמנת רומא, סירבה לשתף פעולה. ארצות הברית וכמה ממדינות אירופה מתנגדות לחקירה בטענה שהיא “מוטה” נגד ישראל. ובינתיים, המצור נמשך. ללא הפסקה. ללא אחריות.
המנגנונים המשפטיים קיימים. האכיפה אינה.
אפילו הרעיון שעזה “אינה כבושה” הוא פיקציה משפטית המאפשרת לישראל להימנע מהחובות של כוח כובש תוך שמירה על שליטה מלאה. הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) ומשפטנים רבים דוחים עמדה זו, ומצביעים על כך שישראל שולטת במעברי הגבול, במרחב האווירי, במרשם האוכלוסין ובמכס. על פי המשפט הבינלאומי, כיבוש מוגדר לפי “שליטה אפקטיבית”, לא לפי נוכחות פיזית. ולפי הקריטריון הזה, ישראל נותרת הכוח הריבוני בשטח שהיא טוענת שאינה שולטת בו.
כי אם ניתן להטיל מצור על אוכלוסייה אזרחית במשך 17 שנה, לחשב את צריכת הקלוריות שלה, למנוע חולי סרטן מיציאה, ולהפציץ בתי חולים—והכול מבלי להיתקל בסנקציות—אז מה בעצם מגֵן המשפט הבינלאומי?
זו לא רק רִיקָנוּת משפטית. זו ניהיליזם משפטי.
ועזה, שוב, היא שדה הניסוי שלו.
6. התפקיד הכפול של מצרים: שוער ושחקן גאופוליטי
אם ישראל אוחזת במפתחות לאוויר, לים ולתדרים של עזה, אז מצרים שולטת בעורק החיים האחרון שלה: גבול הדרום במעבר רפיח. לעיתים מצטיירת מצרים כ”קו הערבי” של עזה, אך בפועל רפיח איננו פתח מילוט אלא שסתום ממונף—נפתח ונסגר לפי האינטרסים של קהיר, לא לפי צורכי עזה.
מאז 2007, מצרים ברובה שיקפה את מדיניות המצור של ישראל—סוגרת את מעבר רפיח בזמני לחימה או מתיחות פוליטית, ומגבילה קשות את תנועת האנשים, הסחורות והסיוע. ההצדקה: ביטחון. חמאס, אחרי הכול, הוא שלוחה של האחים המוסלמים—שאותם הגדירה מצרים כארגון טרור. ועזה, בנרטיב המצרי, היא תא לחיץ לא יציב—סיר לחץ שאסור לו להתפוצץ לתוך סיני.
אבל מתחת לרטוריקה מסתתרת מדיניות של ריאליזם מדיני. ההשתתפות של מצרים במצור איננה רק על חמאס—אלא כלי להשגת מנופים, רווחים, ועיצוב נרטיב של עוצמה אזורית.
ובשנת 2025, הנרטיב הזה משתנה.
באפריל ערכה מצרים תרגיל אווירי משותף עם סין—”נשרי הציביליזציה 2025″—התרגיל הצבאי הראשון אי פעם בין שתי המדינות. הסמליות הייתה רועמת. בזמן שהשפעתה של ארצות הברית באזור ממשיכה להישחק, והדרום הגלובלי מתארגן מחדש, הפנייה של קהיר לבייג’ינג מצביעה על שינוי אסטרטגי רחב יותר. מצרים כבר איננה מסתפקת בתפקיד השותפה השקטה של וושינגטון או משתפת הפעולה הסמויה של תל אביב. היא רוצה להיות מתווכת ריבונית—של גישה, של אנרגיה, של מידע.
ועזה הופכת לאבן משחק על הלוח.
בשיתוף הפעולה עם ישראל על המצור, מצרים מאותתת יציבות לפטרוניה במערב. בהטלת המצור לפי תנאיה שלה, היא מונעת מחמאס לזכות בלגיטימציה אזורית. ובחבירה צבאית לסין, היא מאותתת לעולם: יש לנו אופציות אחרות עכשיו.
אבל האקרובטיקה הזו גובה מחיר הרסני מהפלסטינים.
רפיח אינו מעבר מתפקד—זהו מקום מעבר בררני, הנשלט על ידי נהלים ביטחוניים מעורפלים, שוחד, לחצים פוליטיים, וסירובים שרירותיים. חולים, סטודנטים, ואזרחים בעלי אזרחות כפולה נתקעים לעיתים במשך שבועות. בזמן מגפת הקורונה, עשרות מתו בהמתנה ליציאה. בשטפונות החורף של 2024, עיכבה מצרים את כניסת הציוד ההנדסי והדלק במשך יותר מחודש, תוך כדי ניהול מו״מ על תנאי סיוע עם שליחים אירופאים.
שום דבר מזה אינו מקרי. תפקידה של מצרים במצור אינו הערת שוליים—אלא שלוחה ממנו. אבל זהו גם מופע של עצמאות גוברת. קהיר משחקת משחק ארוך, משתמשת בעזה לא רק ככרית חיץ—אלא כקלף מיקוח.
ארגוני זכויות אדם נזהרים בביקורת על מדיניות מצרים כלפי עזה—בחלק מהמקרים מתוך שיקולים דיפלומטיים, ובחלק אחר בשל תלות במימון. אך שתיקה היא שותפות. מצרים בנתה גדר לאורך הגבול עם עזה שמתחרה בגובהה ובטכנולוגיית הפיקוח של זו הישראלית. היא הציפה מנהרות הברחה במי ים. והתקשורת המצרית מציגה את עזה לא כאחוה תחת מצור—אלא ככאוס בהסגר.
במובנים רבים, מדיניותה של מצרים כלפי עזה היא אף חתרנית יותר. בעוד ישראל איננה מסתירה את כוונותיה, מצרים עוטה על עצמה מסכת סולידריות—ומחניקה דרכה.
התוצאה היא מלכודת ללא מוצא. תושבי עזה נכתשים בין כובש עוין לשוער מהסס, בין רחפנים לסירובים, בין אסטרטגיה צבאית ליישור קו ערבי.
עזה איננה רק מבודדת—היא יתומה.
7. דינמיקה פנימית: שלטון והתנגדות בתוך עזה
כדי להבין את עזה, צריך להבין שזו כליאה כפולה. כלא אחד בנוי ממצור, רחפנים ואדישות דיפלומטית. השני—פנימי: שלטון אידיאולוגי נטול חידוש, שלטון בידי תנועת התנגדות שהתאבנה מזמן לכדי רשות. במרכז הסתירה הזו ניצבת חמאס—גם שלטון וגם מתנגד, גם מדינה וגם תת-מדינה, גם סמל וגם חבלה עצמית.
מאז שהדיחה באלימות את פתח מעזה ב-2007, חמאס שולטת ברצועה באמצעות מודל היברידי: חלקו תשתית צבאית, חלקו מערכת רווחה, חלקו משטר סמכותני. הפופולריות הראשונית של חמאס נבעה מהשילוב בין דתיות, אתוס התנגדות, ומתן שירותים חברתיים. אך כמעט שני עשורים של מצור, מלחמה ובידוד פוליטי שחקו את הלגיטימיות. מה שנשאר—הוא שליטה.
חמאס מחזיקה בשלטון באמצעות שילוב של כפייה, חסות כלכלית, ושליטה על הנרטיב. ביקורת אינה נסבלת. עיתונאים, פעילים, וצעירים ביקורתיים נעצרים או מאוימים דרך קבע. החברה האזרחית פועלת במרחב של סובלנות מותנית—כל עוד היא משרתת את המסר הפוליטי של “התנגדות”, היא נסבלת. ברגע שהיא מבקרת את הכשלים השלטוניים—היא מדוכאת.
ויש הרבה מה לבקר.
שחיתות נפוצה. משפחות בכירות המקושרות לחמאס נהנות ממונופולים על הברחות ומקבלות משרות מועדפות. סחורות חיוניות—כאשר הן בכלל נכנסות—מופנות לעיתים למערכות של מיסוי פנימי או הפצה לפי נאמנות פוליטית. האבטלה נושקת ל-50%. בקרב הצעירים—גרוע אף יותר. אין תהליך בחירות מתפקד. אין מקום למפלגות יריבות. יש רק קיפאון עטוף בסיסמאות.
ובכל זאת, חמאס עדיין נהנית מבסיס תמיכה נאמן. מדוע?
כי בהיעדר אופק פוליטי בר-קיימא, רבים בעזה רואים שאין אלטרנטיבה. הרשות הפלסטינית, בהובלת מחמוד עבאס המזדקן והבלתי אהוד, נתפסת כחסרת אונים ואף משתפת פעולה עם המודיעין הישראלי, תוך כישלון לספק הישגים—even סמליים. העולם הערבי, שבעבר נשא את דגל השחרור הפלסטיני, נרמל יחסים עם ישראל והתקדם הלאה. האו”ם מגרד ניירות. העולם מצייץ תפילות. רק חמאס, על כל מגרעותיה, עוד מקרינה תדמית של התנגדות.
והתנגדות עדיין חשובה.
פלגים חמושים—מתוך ומסביב לחמאס—כגון גדודי אל-קסאם, הג’יהאד האיסלאמי הפלסטיני וקבוצות קטנות נוספות—ממשיכים לשגר רקטות לעבר ישראל, לעיתים בתזמון סמלי יותר מאשר טקטי. התקפות אלו, שלרוב נבלמות על ידי כיפת ברזל, הן הכרזה: עזה איננה שותקת. עזה איננה מאולפת.
אך להתפרצויות אלו יש מחיר. הן גוררות תגובות ישראליות הרסניות, לעיתים נגד תשתיות אזרחיות. והן מזינות את הנרטיב—בתל אביב ובמערב—שעזה זהה לטרור. שאין הבחנה בין לוחם לאם, בין מנהרה לכיתה.
זוהי הטרגדיה המרכזית של שלטון חמאס: הוא כולא את עזה בלולאת מופע. התנגדות היא הכרחית—אך גם תיאטרון. שלטון אפשרי—אך רק תחת היגיון של מצור. חמאס לא יכולה לנצח את המלחמה, לא יכולה לסיים את המצור, ולא יכולה לוותר על השלטון מבלי להסתכן בפילוג או בנקמה. לכן היא נותרת. לכן היא שולטת. לא רק בטילים—אלא גם בייאוש.
ולעבור רבים בעזה, זו ממשלה שהיא גם שלהם וגם לא. נבחרה פעם אחת. נותרה לעד.
שני מיליון איש, רובם מתחת לגיל 25, מעולם לא הצביעו. רובם מעולם לא עזבו את הרצועה. ורבים מעולם לא חיו יום אחד בלי חמאס.
המצור הישראלי אולי מגדיר את גבולות עזה. אבל חמאס מכתיבה את התדר.
זו לא שחרור. זו פוליטיקה של נעילה.
8. חנק כלכלי: קריסת הכלכלה של עזה
הכלכלה של עזה איננה בקריסה—היא תוכננה להיכשל. זו איננה תקלה. זו תכלית.
מה שקיים כיום בעזה איננו מערכת כלכלית מתפקדת, אלא מיקרו-כלכלה נחנקת, המחזיקה בקושי באמצעות מנהרות הברחה, העברות כספים מחו”ל, והתמד של הצורך האנושי. והמצור הוא אמנם המנגנון הגלוי ביותר של הקריסה הזו, אך ההשחתה העמוקה יותר מצויה בתלות המובנית: כל ליטר דלק, כל קילוגרם קמח, כל אישור לייצוא או ייבוא—כולם תלויים במערכת שנבנתה לא כדי לפתח, אלא כדי לדכא.
לפני המצור, הכלכלה של עזה הייתה חלשה אך משולבת. עשרות אלפים מהתושבים עבדו בישראל. סחורות זרמו (אם כי באי-שוויון) דרך נמלים ישראליים. ענפי הדיג והחקלאות היו עמודי תווך. כל זה נמחק. כיום, שיעור האבטלה עולה על 46%, ובקרב צעירים—מעל 60%. למעלה מ-80% מהאוכלוסייה תלויים בסיוע הומניטרי לצורך קיום—בעיקר מאונר״א וארגוני סיוע בינלאומיים. אך גם זה שברירי: עייפות תורמים, משברים עולמיים, ודינמיקה פוליטית חותכים את התקציבים משנה לשנה.
המגזר הפרטי? מת. מפעלים הופצצו. שדות נחרשו. הבנייה אסורה אלא אם כן אושרה פרטנית. כמעט כל חומרי הגלם לייצור—מלט, פלדה, דשנים—מסווגים כ”דו-שימושיים” ונחסמים. ענפים ששרדו, כמו רהיטים, חקלאות, וטקסטיל, פועלים ב-15–25% מהקיבולת. משפחות שלמות חיות ממסחר בשוק שחור ובמנהרות, שישראל ומצרים הורסות או מציפות שוב ושוב.
ובכל זאת—עזה עדיין מייצאת.
בשנת 2025, תותים, עשבי תיבול ורהיטים יוצאים בכמויות מוגבלות בכפוף לתיאום ישראלי הדוק. אך “ייצוא” הוא מונח נדיב לתיאור סחורות הנמכרות בתנאים מגבילים, לסוחרים ישראלים, במחירים נמוכים, ובכפיפות ללוחות זמנים בלתי צפויים של מעבר גבול. הכלכלה איננה ריבונית. היא בת ערובה של אישורים נקודתיים: המשלוח הזה, השעה ההיא, הנתיב ההוא.
אין לעזה מטבע משלה. הכלכלה מתנהלת בשקלים ישראליים, מה שיוצר פרדוקס של כיבוש פיננסי—הכלכלה שלך צמודה למטבע של זה שכובש אותך. אינפלציה בתל אביב יוצרת מחסור ברפיח. החלטה של בנק ישראל מהדהדת דרך שוקי עזה ומאפיותיה—אך אף פלסטיני לא יושב באותו שולחן.
ויש גם את כלכלת המעברים—פרודיה אכזרית של מסחר. אלפים ממתינים מדי יום לאישורי עבודה בישראל—לרוב בעבודות קשות ושכר נמוך. האישורים אינם זכות. הם כלי שליטה. כל אירוע ביטחוני עלול להביא לביטולם הקולקטיבי. תקרית אחת יכולה לסגור את הברז, לייבש את התזרים, ולהרעיב משפחות. במובן הזה, הכלכלה איננה קורבן של המצור—היא הארכה שלו.
הבנק העולמי מזהיר פעם אחר פעם כי כלכלת עזה “בצניחה חופשית”. אבל הצניחה איננה חופשית—היא מנוהלת. קריסה מווסתת שנועדה לשמור את האוכלוסייה ענייה אך לא גוועת; זועמת אך לא מתקוממת; שבורה אך נושמת. מנהיגים ישראלים הביעו זאת בפה מלא. מקור צבאי אלמוני אמר ל”הארץ” בשנת 2020: המטרה היא “להעסיק את חמאס בביוב ומשכורות.” כלומר, להמיר התנגדות בניהול—בלי לאפשר לאחד מהם להתייצב.
זוהי מלחמה כלכלית באמצעות בירוקרטיה. תשתיות נשמרות מתפקדות בקושי כדי למנוע קריסה טוטאלית—אך לעולם לא עד רמת שיקום. וסיוע הומניטרי, באופן אירוני, הופך לחלק מהמנגנון: הוא ממלא את החורים שהמצור יוצר, אך גם מאריך את הזמן עד לקריסה שתוביל למשבר דיפלומטי.
מה שנשאר הוא אקוסיסטמה כלכלית שמתפקדת כלחץ סיר. היא כולאת עבודה, חונקת ייצור, ומפנה את האנרגיה פנימה. יזמות הופכת לשרידות. חדשנות הופכת לאלתור בשוק שחור. הכול הופך לעקיפה.
לעזה אין כלכלה. יש לה אלגוריתם הישרדות שניתן לפרוק.
וכמו כל דבר אחר בעזה, הוא נבנה כדי להיכשל—אך לאט מספיק כדי להישכח.
9. תגובת הקהילה הבינלאומית: עולם שצופה
העולם יודע. העולם תמיד ידע. הקריסה של עזה איננה סוד—היא שידור.
הדוחות נערמים כמו הריסות: מהאו”ם, מהצלב האדום, מהמשמר לזכויות האדם, מאמנסטי. תמונות של ילדים בטיפול נמרץ מאולתר, מוארות באור של טלפונים סלולריים. גרפים של צריכת קלוריות לפי אזור. חוות דעת משפטיות שמגיעות עד להאג. ובכל פעם שהפצצות מתחילות מחדש, המחזור חוזר: גינוי, הצהרה, וטו, שתיקה.
הקהילה הבינלאומית איננה משותקת. היא שותפה.
נתחיל עם ארצות הברית—הספונסרית הצבאית, הדיפלומטית והכלכלית העיקרית של ישראל. מדי שנה, וושינגטון מעניקה לישראל מעל 3.8 מיליארד דולר בסיוע צבאי, רובו ללא תנאים. ממשלים עוקבים מביעים “דאגה” בנוגע לעזה, אך מעולם לא קישרו את הסיוע לשינוי מדיד. ניסיונות מועטים בקונגרס להטיל מגבלות—רובם סמליים—נמחצים על ידי אינרציה דו-מפלגתית או קמפיינים שלוחצים מטעם AIPAC. במועצת הביטחון של האו”ם, היכן שזכות הווטו האמריקאית קובעת, הצעות החלטה בנושא עזה מתפוגגות לפני שהדיו מתייבש.
האיחוד האירופי, מצדו, משחק גם את תפקיד המבקר וגם את תפקיד השותף. מדינות אירופה מגנות פומבית את המצור, אך במקביל מקיימות קשרי סחר ביטחוניים, מחקרי מעקב משותפים, וייצוא-ייבוא עם חברות ישראליות—חלקן שותפות ישירות לתחזוקת גבולות עזה. בריסל מממנת את אונר״א כדי להאכיל ילדים ביום, ואז מאשרת העברות טכנולוגיה לחברות המובילות את כליאתם בלילה.
קנדה, אוסטרליה, יפן—כולן מקיימות מסיבות עיתונאים, קוראות ל”הרגעת הרוחות”, וחותמות בשקט על הסכמי שיתוף פעולה ביטחוניים עם תל אביב. הצביעות כאן איננה טקטית. היא מבנית.
ובינתיים, העולם הערבי, שבעבר היה הקול הרם ביותר למען עזה, נרמל, ניאו-ליברל, והסיט מבט. הסכמי אברהם הפכו את שחרור פלסטין מנושא ליבה לטרדה דיפלומטית. סעודיה, שעדיין לא חתמה על הסכם רשמי, מארחת מכוני מחקר החולמים על “תוכנית מרשל לעזה”—תוכניות פיתוח שמעוצבות כאילו עזה יכולה להפוך לריביירה אם רק הפלסטינים יפסיקו להתנגד.
ומתחם ה-NGO הבינלאומי? הוא מממן דוחות, מארגן קמפיינים להעלאת מודעות, ובונה פרויקטים סמליים לטיהור מים שנהרסים כל שלוש שנים. הומניטריזם נטול פוליטיקה. סיוע ללא לחץ. עדות כלהצגה.
אפילו בית הדין הפלילי הבינלאומי, שפתח חקירה רשמית על פשעי מלחמה אפשריים בעזה בשנת 2021, פועל במהירות של מדפסת תקועה באו”ם. ישראל, שאיננה חתומה על אמנת רומא, דוחה את הסמכות. ארה”ב מתנגדת לחקירה. וייתכן שכתבי אישום יוגשו בעתיד—אך אכיפתם דורשת רצון פוליטי שאיננו קיים.
זו איננה השמטה. זו תזמורת.
ההרס האיטי של עזה הפך לסביל עבור המערב כי איננו מצריך כיבוש ישיר. זה לא נראה כמו בוסניה. זה לא מרגיש כמו רואנדה. זה אינקרמנטלי, טכנוקרטי, צמוד לחוק אך לעולם לא כפוף לו. אין מצ’טות—רק רשימות אישורים. אין מחנות—רק אזורים מוגבלים. אין רעב—רק אנמיה כרונית.
זהו מצור מתוכנן, ושיתוף פעולה כפרפורמנס.
ומה שהופך את זה למסוכן יותר הוא מה שזה מאותת: אם אפשר להטיל מצור, להפציץ, לעקוב ולמחוק אוכלוסייה אזרחית לאורך שנים—בלי הפעלת מנגנוני ענישה—אז כל משטר סמכותני קיבל אור ירוק. המצור הופך לייצוא. החסינות המשפטית—לתקדים. עזה איננה רק כישלון הומניטרי. היא המודל של המשטר הבא.
כי אם יש דבר אחד שמעצמות העולם מסכימות עליו ב-2025, הרי זה: עזה לא צריכה למות—אבל אסור לה לחיות.
10. הדרך קדימה
אין כאן פסקת סיכום. אין מחווה סוחפת לקראת שיחות שלום בלובי של מלון במפרץ. אין פנטזיה של פתרון שתי מדינות שמודבקת על מציאות שבה צד אחד שולט בביומטריה של ילדי הצד השני.
יש רק זאת: עזה היא מבחן. לריבונות. לחוק. להתנגדות. לרצון הבינלאומי. והרצועה נכשלת—בגלל שהעולם נכשל.
לדבר על “שלום” מבלי להסיר את המצור הוא בדיחה רעה שנאמרת בפאנלים של קובעי מדיניות. לדבר על “הרגעת מתחים” תוך שמירה על שליטה מוחלטת באוכל, בתנועה ובתרופות—זו הצגה. לדבר על “ביטחון” ללא אחריות—הוא להעניק רישיון לדבר שהעולם טען שלעולם לא יקבל שוב.
אז מהי הדרך קדימה?
נתחיל בפירוק:
אין עתיד לעזה כל עוד המצור קיים.
אין יציבות כל עוד הומניטריזם מחליף ריבונות.
אין אחריות כל עוד המשפט הבינלאומי הוא המלצה ולא מנגנון.
המצור חייב להסתיים—לא לרוכך, לא להתכוונן מחדש, לא “להתאזן.” הוא חייב להתפרק. לחלוטין.
מעברי הגבול חייבים להיפתח—באופן קבוע. הזכות לזוז, לסחור, לנשום מחוץ למעגל הסגר חייבת לשוב.
המוסדות הבינלאומיים חייבים לאכוף את החוק שהם מתיימרים לייצג. אם אמנות ז’נבה לא חלות בעזה, הן לא תחולנה בשום מקום.
והנרטיב חייב להילקח חזרה—מאלה שצמצמו את עזה לנקודת דיבור, לבדיחה גאופוליטית, למחקר מקרה של “מה לא לעשות”—בזמן שהם עושים זאת.
זה לא אומר לטהר את חמאס או להתעלם מדיכוי פנימי. שחרור ללא התחדשות דמוקרטית הוא כלוב אחר. אבל יש לדחות את המסגור שמותנה את הסבל הפלסטיני בהתנהגות “ראויה”. אף עם כבוש אחר לא נדרש להיות מושלם כדי לזכות בזכויותיו.
עזה חייבת להיעצב מחדש—לא כבעיה שיש לנהל, אלא כאוכלוסייה שיש להחזיר.
ולאלו שצופים מבחוץ—הדיפלומטים, העיתונאים, האקדמאים, ארגוני הסיוע—הבינו זאת: עזה איננה ברבור שחור. היא לא יוצאת דופן. היא מראה. מה שמותר לקרות כאן, יגדיר מה יהיה אפשרי בכל מקום אחר.
כי אם העולם מקבל זאת—מצור כביטחון, מעקב כסדר, רעב כיציבות, וחוק כקישוט—אז עזה איננה רק כבושה.
העתיד כבוש.
עזה היא מבחן רוחני לעולם. ובינתיים—אנחנו עדיין בטעינה.
This is a translation of an original piece for Prime Rogue Hebrew. Read the original “Gaza 2025: Siege, Surveillance, and Shifting Sands” on the main Prime Rogue Inc website.